על רגשות וכלים שבורים

כשיש בנו אהבה והיא לא ממומשת, היא מכילה בתוכה גם קורים של עצב וכאב על שאינה יורדת לעולם ואינה מתקיימת בארציות שלו.

הרגש הזה, יש לו נטייה לגאות, לעלות ולהציף, וכשזה מגיע לנקודה הזו, הוא בדרך כלל נשפך לנו מהעיניים עוד ועוד ונקווה לשלולית ואז בריכה ואז אני לא יודעת מה…

זה שלב קריטי, כי הוא מכיל בתוכו את הבחירה החופשית:

הבחירה החופשית אומרת שאני (או כל אחד אחר לצורך העיניין) יכולה להמשיך למרר בדמעות, ולחוש  קורבן ואומללות כאוות נפשי, וזה חסר תחתית…  כלומר, ממש כמה שאני רוצה.

האפשרות האחרת שעומדת על הפרק, היא להכיל. להכיל זה אומר לעשות מקום לאהבה שמגיעה עם קורי עצב וכאב ולקבל אותה כפי שהיא.

אני (או כל אחד אחר לצורך העיניין) אוכל לעשות את זה, אם לא אתעסק בעצמי, כי אם במושא אהבתי. בשביל להגיע למקום כזה, צריך שיתמזל המזל ויהיו לרשותנו תעצומות נפש, כי רק מתוך תעצומות הנפש אפשר לעלות על הגל (הריגשי הזה) ולא לטבוע בו ובדמעות של עצמנו. ככה הם הרגשות, יש להם טבע של גלים ומצולות.

מה שמתרחש מעבר לגל, הוא מעניין מאוד.. :- )

מעבר לגל, יש מרחב עצום והרבה מאוד אור ועוד הרבה יותר אהבה.. מהסוג הזה שממלא בך הכל, את כל החוסר וההעדר. כשמגיעים לשם – מעבר להרים הכחולים, פשוט מתמלאים.. מתמלאים כל כך שזה עולה על גדותיו שוב ואז  – נשפך, כי יש שפע.. שאפשר להעביר אותו לכלי ריק אחר ולמלא גם אותו, עד שגם הוא יתמלא על גדותיו וימלא עוד כלי שיתמלא על גדותיו… וכך ימלא ה"יש" את ה"אין".

אלו הם הכלים השלובים. חייב להיות הכלי ריק כדי שאפשר יהיה למלא אותו, זו התנועה של החיים, אחת מהן, כמו גם הנשימה.

כל כלי שלוב  בכלי אחר, "אין האור בוקע אלא מתוך החשיכה": צריך שיהיה סדק בכלי, כדי  שהאור יוכל להיכנס אל תוכו ולמלא אותו כדי שיוכל להאיר גם הוא. העצב והכאב הם הסדק הזה… לכן האהבה הזו באה ביחד עם קורים. מן הראוי לכבד אותה במקום מרווח במיוחד. כך הכאב כואב פחות, והעצב פחות עצוב והעצבים מתעדנים ומתרגשים (=נעשים יותר רגישים להרגיש).